Rabbis for Human Rights: Passover reflections from Rabbi Arik Aschermann

I’d like to share an annual Passover message from the courageous leader of Rabbis for Human Rights in Israel, Rabbi Arik Aschermann of Jerusalem. On this Passover holiday I invite you to become our fellow provocateurs by making a generous donation to Rabbis for Human Rights.

Passover/Shabbat HaGadol Thoughts

by Rabbi Arik Ascherman

On Saturday night a Ta’ayush activist called me right after Shabbat ended. In a choked up voice he told me about the day’s events I had not witnessed because of the fact that I am Shabbat observant. Thanks to the work of our OT legal staff the valley of T’wamin was filled with Palestinian shepherds and their flocks for the first time in over ten years. The IDF kept at bay the frustrated Israelis so used to having the army due their bidding and chasing Palestinians of their own land. I was able to check off one of the longer standing items in my open notebook. It must have been 2001 or 2002 when Yousef Mor first told me that settlers and the army were preventing them from using the valley, and showed me the caves where animals had been stabbed and sacks of grain ripped open.

This week police arrived to evict families from Amidar housing in Ramla, but thought the better of it when they saw the home was filled with activists. In other locations eviction orders have been rescinded or frozen.

In Beit Shean several families report that Amidar officials are practically banging down their doors to talk to them. In at least one case, six years worth of dangerous water damage are finally being repaired.

In the unrecognized village of El-Arakib pressure in Israel and abroad led to the cessation of the JNF’s work and the dismantling of the bivouac for bulldozers. (The lean tos are still being demolished and another bivouac has been set up not so far away.)

After some four years of efforts, the army finally ended the takeover of the Hushiya family land next to Susya. Most of the land was returned several years ago, but the land on which Moshe Deutsch had managed to plant a vineyard took much more time.

None of these victories are the cataclysmic act of salvation recounted in the exodus story. (And it is not enough to remove drops of wine from our seder cups when recounting the plagues, or to recite the midrash from Shir HaShirim Rabah containing God’s rebuke to the angels, “My children are drowning and you sing praises.” We truly do not want to see those with whom we are in conflict suffer anything close to the suffering of the Egyptians, not among our fellow Israelis and not among those beyond our borders.)

None of these successes make it any easier to stomach the pictures which came out of Awarta this week after the army trashed a number of homes. (We all hope that the perpetrators of the terrible murders of the Fogel family in their beds will be found, but even legitimate investigations must have red lines.) Nor do our successes staunch the fear as civilians on both sides are again becoming targets in the south.

However, these acheivements do reinforce a central theme of Passover. The God whom Rabbi Michael Lerner says is the God of endless possibilities ordains that slaves do not have to accept that they will always be slaves. Neither do we need to accept that we will always be enslaved to our current reality. Sometimes, perhaps after years and years of waiting, there comes a magic moment of change, of tikun.

The haggadah emphasizes that God intervenes directly to free us from Egypt, not by means of angels or seraphs or messengers or human agents or history. Even as we pray for God’s direct deliverance, we know that in the meantime we are the messengers and the human agents through whom God acts.

As we take on this responsibility, we must remember what I was told yesterday when I spoke on a panel about our obligation to carry out our work with love for our fellow Israelis and faith in their goodness. In the haggadah we read, “The wicked son says, What is this service to YOU. TO YOU and not to himself. By excluding himself from the collective, he denies the essence.” We must do our utmost not to separate ourselves from the community. Because we are not wicked and we know it, we are ironically especially susceptible to falling into that very trap.

And finally, let us remember what it is all about. As Rabbi Samson Raphael Hirsch prophetically wrote in his Torah commentary written even before the First Zionist Congress:

Exodus 22: 20-23 |You shall not wrong a stranger or oppress him/her, for you were strangers in the land of Egypt. You shall not ill-teat any widow or orphan/ If you do mistreat them, I will heed their outcry as soon as they cry out to Me, and My anger will blaze forth and I will put you to the sword, and your own wives will become widows and your children orphans.” “Do not oppress the stranger…”

“The verse emphasizes the central principle, oft-repeated in the Torah in many places: It is neither race, nor descent, nor birth nor country nor property, or anything else external or due to chance, or anything other than the simple and puree inner essential essence of a human being, which gives him human and civil rights. They are dependent only on the spiritual and moral value of one’s humanity.

And the special explanation, “For you were strangers in the land of Egypt” comes to prevent this principle from being compromised in any way… your whole misfortune in Egypt was that you were “foreigners”, “aliens”, there . As such, according to the views of other nations, you had no right to be there, had no claim to rights of settlement, home, or land. They could do with you whatever they wished. As aliens you were without any rights in Egypt. This was the root out of your slavery and the wretchedness that was imposed upon you. Therefore beware, so runs the warning, from making rights in your own State conditional on anything other than on that basic humanity which dwells in every human being by virtue of being human. With any suppression of these human rights the gate is opened to the brazen mistreatment of other human beings. This is the root of the Egyptian horror.”

God, on this Shabbat HaGadol and Passover we pray for the faith necessary to be Your agents in bringing closer the day when Elljah the Prophet will turn the hearts of parents towards their children and the hearts of children towards their parents (Malakhi 3:24) – When Israelis will be reconciled with Palestinians; nation with nation; ethnic group with ethnic group; Israelis among themselves. May we have the stamina to continue working for the day when social and economic gaps will be reduced if not entirely reconciled. Although we do not know when that day will come, we thank You for the glimpses you have given us of what is possible.

***

RABBIS FOR HUMAN RIGHTS HAGADDA SUPPLEMENTS 5771

WHO SITS WITH US AT OUR SEDER?

Eloheinu v’Elohei Kadmoneinu (Avoteinu, Avoteinu vEmoteinu), our God and God of our ancestors, we are gathered around this seder table as b’nei khorin, free people commanded to remember our dark nights of oppression.  We have vowed never to become oppressors ourselves.  Yet, when we are honest with ourselves, we know that we may be Pharaoh in the liberation tales of other peoples, or even the disadvantaged among our own people, who still feel themselves to be slaves in Egypt.  Like Pharaoh, we are capable of oppressing when we feel threatened.  There are times when we are truly endangered, and times when our belief that “In every generation there are those who arise to destroy us” causes us to perceive hatred where it does not exist.  How easy it becomes to harden our hearts to those who have paid an excessive price for our people’s prosperity and security.  Our experience as victims blinds us to the possibility that we can be both victims and victimizers at the same time.  To be truly free we must banish Pharaoh from our hearts and reaffirm our commitment to honor God’s Image in every human being.  Recalling the midwives of old, we know that the seeds of redemption are planted when we oppose Pharaoh’s command.

Tonight we leave a place at our table for victims of oppression.  We renew our commitment to winning their freedom, thereby insuring ours.  We particularly remember: (Choose one or more)

A. Israeli Democracy. First they attacked the courts and judges, and we didn’t protest.  We aren’t judges, and clearly the courts are an elite that doesn’t represent the people or Jewish values.  Next they attacked Israeli Arabs, “No citizenship without loyalty.”  We didn’t protest because we  aren’t Arabs, and Arabs aren’t Zionists.  Next they attacked peace organizations.  We didn’t protest because, “That’s politics.”  After that they came for human rights organizations, and we didn’t protest because human rights organizations called for an independent Israeli investigation into the Gaza war.  “They collaborate with the enemy.”  With the help of the Jewish community abroad, some of the most egregious proposed laws have been defeated or emptied of  content, but some have passed and some tens of anti democratic proposals are still pending.

When this night we open the door for Elijah, who will be waiting for us on the other side?

B. Civilians in Gaza and the Western Negev, and Gilad Shalit. Another year has passed since that terrible war.  Gilad is still captive and Gazans still live blockaded. The residents of Sderot, Ashkelon and the Western Negev have again become targets.  On both sides of the border, civilians tremble in fear as the dogs of war approach.

Tonight, their fear is our fear. If are truly free this evening, we are free to choose.  May it be Your Will that we choose life, peace and human dignity for ourselves and for others.  In so doing, may we turn enemies into friends (Pirkei Avot D’Rabi Natan) Next year, may Gilad Shalit be free to celebrate Passover with his family and may civilians live free of fear.

C. Residents of Public Housing. Some 50,000 Israelis are on the waiting list for public housing, while the threat of eviction threatens to rip even this last safety net for those thankful for these oft times substandard apartments.  The Zohar family of Beit Sha’an was homeless for months after suffering eviction, the Miskani family waited six years for Amidar to stop water from dripping into electrical boxes, and countless others wait for essential repairs.  Just as the Egyptians believed their superiority allowed them to treat the Israelites however they wished (R. Samson Raphael Hirsch), so the officials of Amidar and other public housing companies feel free to ignore tenant’s rights or manufacture debts based on charges they themselves can’t explain.

As we sing Adir Hu and dream of the day when God will build God’s house, we know that neither the Temple nor our national home can be built when we harden our hearts to declare that those without means are less worthy than we.  Celebrating the seder in the security of our homes, we commit ourselves this night to work in the coming year so that our National Home rests on a foundation of justice.

D. Residents of East Jerusalem. The Ghawi,  Hanoun and El-Kurd families of Sheikh Jarakh remain homeless, the Israeli court has ruled that all the residents of Um El Arun can be expelled, and additional families are in the midst of court proceedings.  They have been expelled “legally” by court order because of alleged pre-1948 Jewish ownership, but no court will send them back to their pre-1948 homes.  In Issawiyah, rather than approving zoning plans to ease the housing shortage, a new plan has been approved to take land for a “national park.” In Silwan, police regularly fire tear gas at worshipers reciting the Friday prayers in the tent protesting the threatened demolition of 86 homes to make way for an archaeological park.  As tensions rise, hundreds of children have been rounded up and arrested indiscriminately because the police can’t identify those throwing stones at them or the settlers living in armed enclaves in the midst of the neighborhood. Even when their cause was just, the Israelites were enjoined to stay in their homes when the angel of death passed over Egypt because even one’s cause is just, contact with violence corrupts (R. Tammarat)  The violence brewing in  East Jerusalem threatens to engulf us all.

“Our ancestor was a wandering Aramean.”  This night we remember that all have the right to a home.

F.     Villages Bordering the Settlements and Outposts of the Nablus Region. This month, Abu-Wael of Farata discovered another 143 of his olive trees chopped down next to the Khavat Gilad outpost, and another trailer home placed on his land.  This after he was detained and left without water for hours in the sun on October 15th because he asked soldiers to stop the Israelis who were burning down hundreds of trees in front of his eyes.  Israelis regularly descend from the Har Brakha and Yitzhar settlements to stone homes, set fire to fields and trees, and to sew fear in the surrounding villages.  Legitimately trying to catch the perpetrators of the murderers of the Fogel family in their beds, the army has crossed red line between legitimate investigation and collective punishment in Awarta.  Women are torn from their children in the middle of the night and houses are left in shambles.

This night, we recall that the one who stood with our ancestors  in our trials of oppression stands with all who are oppressed. We recommit to being God’s partners to protect, replant, and again make the olive tree a symbol of peace.

G. Sudanese Refugees.  “No Ammonite or Moabite shall be admitted into the congregation of the Lord…because they did not meet you with food and water on your journey after you left Egypt…”(Deuteronomy 23:4) Fleeing the carnage of Darfur and unwelcome in Egypt, Sudanese refugees come to Israel’s borders assuming that they will find refuge among those who have known too often the terror of being refused asylum .  However, they are turned back from closed borders.    The lucky ones who have made it across have been imprisoned for months and longer, some of them eventually released.  Samuel (not real name) saw much of his family murdered in Southern Sudan and was himself imprisoned.  Helped to escape before he too was murdered, he became a translator in Egypt.  However, his life was again in danger because Egyptians thought he “knew to much.”  At first imprisoned in Israel, he now helps fellow refugees.

H.    El Arakib. Their homes demolished some 22 times, as JNF/KKL forests close in from all directions, even though courts have not yet made a final determination who owns the land.  The cemetery of this “unrecognized” Bedouin village in the Negev offers silent testimony as to who has lived on this land for generations.

As we open the door this night in remembrance of how generations lived in fear of who might be waiting outside, our hearts are with those who live in terror of the bulldozers that can arrive again at any moment.

Opening our doors to invite all who are hungry to come and eat, we remember the many doors closed to us over long years of persecution.   This night we open our hearts to refugees and commit to opening our borders.

DISTURBED BY THE INJUSTICES ABIDING IN OUR MIDST, WE ALSO GIVE  THANKS THIS  NIGHT FOR THE UNEMPLOYED FREED AFTER WE ENDED THE ISRAELI WISCONSIN PLAN, THOSE WHOSE EVICTIONS FROM PUBLIC HOUSING WERE CANCELLED, THE RESIDENTS OF BIR EL ‘ID WHOM WE RETURNED TO THEIR HOMES AFTER 10 YEARS, THE SHEPHERDS WHO AFTER 10 YEARS AGAIN GRAZE THEIR FLOCKS IN THE VALLEY T’WAMIN AND THE LANDS RETURNED TO PALESTINIAN LANDOWNERS.  MAY THESE GLIMPSES OF WHAT COULD BE STRENGTHEN OUR RESOLVE:

NEXT YEAR IN A JERUSALEM REDEEMED THROUGH JUSTICE AND THOSE RETURNING TO HER THROUGH RIGHTEOUSNESS

The Four Children at the Seder Table:  Which Child Am I

As we celebrate this Holiday of Freedom, the ending of slavery, we ask, “Who am I, when I hear of human rights abuses? Who will I choose to be when I know that others are suffering?”

Will I be one who does not ask? Will I close the newspaper or turn off the television so that I do not hear? Will I turn my head and heart away?

Will I ask only simple questions? “What is this?”  Will I ask what, but never why?

Will I let the evil impulse, my yetzer hara ask: “What has this to do with me?” Will I let the problem belong only to the victims and the do-gooders? Will I distance myself from those in need?

Or will I strive to act in wisdom, to ask: “What are the underlying causes of the problem and what needs to be done to stop the abuse and free the oppressed? What are the laws and what does Gd expect of me”

May Gd open the eyes of those who do not see, the mouths of those who do not ask, and the hearts of those who do not care, and grant us the wisdom to open our hands to our fellow humans when they are in need  – the hand of generosity, the hand of support, the hand of peace and friendship.

שומרי משפט-רבנים למען זכויות האדם

אלוהינו ואלוהי קדמונינו, (אבותינו, אבותינו ואמותינו) אנו מסובים סביב שולחן זה כבני ובנות חורין.  בזוכרנו את השנים הארוכות בהם סבלנו מדיכוי, אנו נשבעים כי לעולם לא נהפוך למדכאים בעצמנו.  אולם, אם נהיה כנים/ות עם עצמנו, אנו יודעים/ות שאולי נופיע אנו  כפרעה בסיפורי השחרור של עמים אחרים, ואף בקרב השכבות המוחלשות בקרב עמנו, שעדיין מרגישים/ות שהם/ן עבדים במצרים.  כמו פרעה, כאשר אנו מרגישים/ות את עצמינו מאוימים, אנחנו מסוגלים/ות להגיב בדיכוי.  לפעמים אנו מאוימים/ות באמת, ולפעמים האמונה ש”בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו” גורמת לנו לראות את האחרים/ות כשונאנו גם כאשר הם/ן אינם/ן כך, ואז, כמה פשוט להכביד את לבנו כלפי אלה ששילמו את המחיר עבור פריחת עמנו ובטחונו. ניסיוננו כקורבנות מעוור אותנו לעובדה שאנחנו יכולים להיות בו בזמן גם מדוכאים וגם מדכאים. בחג חירות זה אנחנו יודעים שכדי להיות בני חורין באמת אנחנו חייבים לגרש את “פרעה” מלבנו ולחדש את התחייבותנו לכבד את צלם האלוקים בכל אדם. בקוראנו את סיפור המיילדות, אנחנו יודעים כי זרעי הגאולה ניטעים בהתנגדותנו לצו פרעה.

הלילה הזה אנו משאירים מקום ליד השולחן עבור קורבנות דיכוי.  אנו מחדשים את התחייבותנו לזכות בחירותם ובכך להבטיח את חירותנו. במיוחד אנו זוכרים את: (נא לבחור אפשרות אחת או יותר)

1.      הדמוקרטיה הישראלית.  בתחילה תקפו את בתי המשפט והשופטים/ות, ולא מחינו כי אנו לא שופטים/ות וברור כי השופטים/ות הם/ן אליטה שאינה מייצגת את העם  וערכים יהודיים.  אחר כך, תקפו את  ערביי ישראל, “אין  אזרחות בלי נאמנות,” ולא מחינו כי אנחנו לא ערבים/ות, וערבים/ות אינם ציוניים/ות.  אחרי כך תקפו את ארגוני השלום, ולא מחינו כי “זה פוליטיקה.”  אחר כך תקפו את ארגוני זכויות האדם ולא מחינו כי ארגוני זכויות האדם דרשו חקירה עצמאית
ישראלית על מלחמת עזה.  ו”הם משתתפים פעולה עם האויב”.
בעזרת הקהילה היהודית בחו”ל כמה מהצעות החוק המבישות הובסו או רוקנו מתוכן, אבל כמה מהם התקבלו ועשרות עדיין ממתינות לאישור.

כאשר הלילה אנו פותחים את הדלת לאליהו, מי ימתין לנו?

2. אזרחים בעזה, הנגב המערבי וגלעד שליט. עוד שנה עברה מאז המלחמה ההיא.  גלעד עודו יושב בשבי. תושבי עזה עודם יושבים במצור.  תושבי/ות שדרות, אשקלון ועוטף עזה חזרו להיות שוב מטרות לטילים. משני צידי הגבול שוב אזרחים רועדים מפחד בצל רעמי התותחים המתקרבים.

הלילה פחדם הוא פחדינו. אם אנו באמת בני חורין הערב, אנו חופשיים לבחור. יהי רצון שנבחר בחיים, בשלום ובכבוד האדם לנו ולאחרים/ות, בדרך ההופכת את שונאינו לחברינו ( אבות דרבי נתן). שנזכה לשנה הבאה לראות את גלעד חוגג עם משפחתו ואת האזרחים/יות כולם/ן חיים/ות חופשיים/ות מפחד.

3. דיירי הדיור הציבורי. כ-50,000 ישראלים כלולים ברשימות המתנה לדיור ציבורי, כל זאת בעוד שהאיום של פינוי מאיים לקרוע את רשת הביטחון האחרונה עבור אלו שמודים למזלם הטוב בהיותם חיים בתנאי קדרות ולכלוך.
משפחת זוהר מבית שאן חייתה ללא קורת גג במשך חודשים רבים לאחר פינוי אלים מביתם. משפחת מסקני חיו שש שנים בתנאי סבל של מים מטפטפים בתוך ארון החשמל ואחרים חיו ללא תיקונים בסיסיים אחרים בידי חברת הדיור הציבורי. כפי שהמצרים האמינו שהעליונות שלהם מאפשרת להתייחס ליהודים בכל דרך בה רצו (עפ”י רש”ר הירש) כך גורמים רשמיים של עמידר וחברות אחרות של הדיור הציבורי מרגישים חופשי להתעלם מזכויות הדיור או ליצור חיובים כספיים שהם עצמם אינם יכולים להסביר.

כשאנו שרים “אדיר הוא יבנה ביתו בקרוב”, אנו יודעים/ות כי  הן בית המקדש והן הבית הלאומי לא יוכלו להיבנות כאשר אנו מקשיחים/ות את  ליבנו להכריז כי דלי/ות  האמצעים ראויים/ות פחות מאיתנו. אנו מצהירים/ות בתחילת הסדר “כל דצריך ייתי ויפסח”.  אנו חוגגים/ות את ליל הסדר בבתים הבטוחים שלנו, ומחייבים/ות את עצמנו הלילה הזה לדאוג שבשנה הקרובה הבית הלאומי שלנו ישען על יסודות הצדק.

4. תושבי מזרח ירושלים. משפחות ע’ווי, הנון ואל-קורד משכונת שייך ג’ארח עדיין חסרות בית. בית המשפט הישראלי הורה שכל תושבי אום אל-ארום יגורשו. משפחות נוספות נמצאות בעיצומו של הליך משפטי.  הגירוש יהיה “חוקי”  כיוון שהבתים היו לפני שנת 1948 בבעלות יהודית, למרות שאף בית משפט לא יאפשר את אותן המשפחות לחזור לבתיהן  שהיו בבעלותן לפני 1948.  באיסוויה, במקום לאשר  תוכניות קיימות להקלת מצוקת הדיור, אושרה תוכנית חדשה עבור “פארק לאומי”. בסילוואן, המשטרה יורה באופן קבוע רימוני גז על מתפללי תפילת יום שישי באוהל מחאה שהוקם כדי למחות על האיום להריסת 86 בתים בכדי לפנות מקום עבור פארק ארכיאולוגי.  בעקבות המתח העולה, מאות ילדים נעצרו ללא אבחנה כיוון שהמשטרה לא מצליחה לזהות את זורקי אבנים עליהם  או על המתנחלים המתגוררים במובלעות חמושות בטבורה של השכונה. אפילו כאשר מטרתם הייתה צודקת , בני ישראל  צוו  להישאר בבתיהם בעת שמלאך המוות פסח לעבר בתי המצרים. הסיבה לכך היא פשוטה ביותר: הקשר עם האלימות משחית, גם לאלה שהצדק אתם/ן (הרב תמרת(.האלימות הגואה במזרח ירושלים מאיימת לקבור את כולנו.

“ארמי אבד אבי וירד מצרימה”  הלילה הזה אנו זוכרים כי לכולם יש זכות לבית חם.

5. הכפרים הגובלים בהתנחלויות והמאחזים באזור שכם. בחודש זה, איברהים מכפר פרעתא גילה 143 עצי זית נוספים כרותים ליד המאחז חוות גלעד, וקרוואן חדש נח על אדמתו. כל זאת  לאחר שב-15 באוקטובר הוא היה מעוכב והונח ללא מים במשך שעות בשמש כיוון שביקש מהחיילים  להפסיק את הישראלים אשר הבעירו מאות עצים למול עיניו.  על יד התנחלויות הר ברכה ויצהר מציתים ושולחים אש  בשדות ובעצים, כדי לזרוע פחד בכפרי הסביבה.  בניסיונו הלגיטימי לתפוס את מבצעי הרצח הנתעב של משפחת פוגל במיטותיהם, הצבא, חצה קו אדום שבין חקירה לגיטימית לענישה קולקטיבית בכפר עוורתא.  נשים נקרעו מילדיהן באמצע הלילה, בזמן שהצבא השאיר הרס בבתים.

הלילה הזה, נזכר ש”היא שעמדה לאבותינו ולנו” ניצב להגנתם/ן של כל המדוכאים/ות.  אנו מחויבים/ות בשנית להיות השותפים של אלוקים כדי להגן, לטעת בשנית ולהחזיר לעץ הזית את מקומו כסמל השלום.

6. פליטי סודן. לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה’… על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים… (דברים כ”ג:ד’) בבריחתם מהטבח בדרפור ודחייתם ממצרים, הגיעו לגבולותיו פליטי סודן בתקווה למצוא מקלט בין אלו שידעו תכופות את מצוקת מסורבי המקלט. עם זאת, הם הושבו ריקם מול גבולות סגורים. בעלי המזל עברו את הגבול ונאסרו לחודשים ארוכים, חלק מהם שוחררו לבסוף. סמואל (שם בדוי), ראה רבים ממשפחתו נרצחים בדרום סודאן, ונכלא בעצמו. נס על חייו, והפך מתורגמן במצרים. חייו היו שוב בסכנה, משום שהמצרים חשבו שהוא “יודע יותר מדי”. כיום, לאחר שהות בכלא הישראלי, הוא מסייע לפליטים אחרים.

בפתחנו את דלתותינו ל”כל דכפין”, אנחנו זוכרים את הדלתות הרבות שנסגרו בפנינו במשך שנים ארוכות של רדיפות וסבל. פתיחת דלתותינו בליל הסדר מזכירה לנו לפתוח גם את לבנו  וגם את גבולותינו.

7.    אל עראקיב.  הכפר על בתיו נהרס כבר 22 פעם, כאשר יערות הקק”ל סוגרים עליו מכל הכיוונים. אף-על-פי שבית המשפט עדיין לא קיבל את החלטתו הסופית לגבי זהות הבעלים של הקרקע. בית קברות העתיק של הכפר הבדואי “הבלתי מוכר” בנגב מציג עדות שקטה של מי שחי על האדמות הללו במשך דורות.
כמי  שפותחים את הדלת הלילה הזה כזיכרון לדורות רבים שחיו בפחד ממי אשר ממתין בחוץ, ליבנו עם אלה הגרים באימה מפני הדחפורים אשר יכולים לבוא שוב בכל רגע.

הלילה הזה אנו מתחייבים/ות לרסן את הזרוע נטויה המכה את אזרחי/יות המדינה ושותפי/ות גורל שלנו.

מוטרדים/ות מכל העוולות אשר בקרבנו, ניתן גם תודה הלילה הזה למובטלים/ות שנגאלו לאחר שאנו הבאנו לסיומה של תוכנית  וויסקונסין הישראלית, לאלה שצווי הפינוי שלהם/ות מדירות הדיור הציבורי בוטלו, עבור תושבי/ות ביר אל איד  אשר החזרנו  לביתם/ן לאחר 10 שנים, הרועים אשר לאחר 10 שנים שוב רועים את הצאן שלהם  בעמק טוואמין ואדמותיהם הוחזרו לבעליהם הפלסטינים.  יהי רצון שיהיו הצצות אלו אל תוך מה שעוד יכול להיות למען חיזוק הנחישות שלנו

לשנה הבאה בירושלים אשר במשפט תיפדה ושביה בצדקה.

ארבעת הבנים/בנות. מי מהם הוא אני?

כשאנחנו חוגגים את חג החירות, סיום העבדות, אנחנו שואלים:

“מי אני, כאשר אני שומע על הפרת זכויות אדם? במי אבחר כאשר אני יודע שאחרים סובלים?

האם אהיה  זה שאינו יודע לשאול? האם אסגור את דפי העיתון או אכבה את הטלוויזיה כדי שלא לראות ולא לשמוע? האם אפנה הצידה את ראשי ואת לבי?

האם אשאל רק שאלות תמימות?  אני אשאל רק מה זה? ולעולם לא אשאל למה?

האם אתן  ליצר הרע שלי לשאול: מה לי ולכל זה? האם אתן שהבעיה תהיה שייכת רק לקורבנות ולעושי הטוב? האם אתרחק מהנזקקים?

האם אשאל שאלת חכם: מה צריך לעשות על מנת להפסיק את ההתעללות ולשחרר את המדוכאים?  מה הם משפטי הצדק וחוקי המוסר אשר ה’ אלוקים דורש ממני?

מי ייתן ואלוקים יפקח את עיני העיוורים, יפתח את פיות אלו שאינם שואלים ואינם מוחים ואת לבבות אלו שטרדות היום-יום ועבודה קשה הכבידו את ליבם.  בורא עולם ואדם ייתן בנו חכמה ואומץ להושיט יד לכל בני אדם – יד של נדיבות, יד של תמיכה, יד של שלום ואחווה.

 
tags: Judaism   
Tip Jar Email Bookmark and Share RSS Print
Get Tikkun by Email -- FREE

COMMENT POLICY Please read our comments policy. We invite constructive disagreement but do not accept personal attacks and hateful comments. We reserve the right to block hecklers who repost comments that have been deleted. We do have automated spam filters that sometimes miscategorize legitimate comments as spam. If you don't see your comment within ten minutes, please click here to contact us. Due to our small staff it may take up to 48 hours to get your comment posted.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*